מאחר ועקרב הוא המזל שלי, ארשה לעצמי לומר אי-אילו מילים הן על הרמש והן על המזל.
עקרב.
מילה בת ארבע אותיות בסך הכל אבל כששומעים אותה ומדמיינים את תמונת הרמש המוזר על זנבו המאיים בארס, זקור מעל גבו, יהיו רבים שיצטמררו בעוד שאחרים ילקקו את שפתותיהם (ואני לא מתכוון בהכרח לתושבי ארצות רחוקות ואקזוטיות שם זוללים עקרבים מטוגנים כבכורות בטרם קיץ). בכל מקרה, איש אינו נותר אדיש למראה.במה זכתה חיה קטנה ועלובה (אם כי מניאקית גדולה) כזו ליחס כביר כזה? עד כדי כך שאפילו אחד המזלות קרוי על שמה? מדוע אין למשל מזל תנין? או מזל נחש? או אפילו מזל סטרפטוקוקוס? האין אלה מסוכנים לאדם לפחות - אם לא יותר - כמו היצור הקטן השחור/צהוב/חום/אפור/או-כל-צבע-אחר-שיעלה-על-הדעת הזה? אך מין הסתם - מאחר ואין מקריות - לא נבחר העקרב לככב כך סתם. הוא זכה לכך כדמות סמלית המייצגת המובהקת של עולם החומר. למה? ובכן: הבה נתבונן בו. הוא משוריין מכף רגל ועד ראש, גוף קשה, צבתות מלפנים, זנב המסתיים בעוקץ מאחור, לא סתם עוקץ אלא כזה המכיל רעל שיכול להמית לעיתים בעלי חיים הגדולים ממנו מאות מונים ואפילו "בעלי חיים" כאלה הטוענים להיותם יצורים תבוניים... גם שמו מעיד על כך: ע + קרב. הוא דרוך אלי קרב. האות ע' מייצגת הן את ממד החומר מעצם היותה זהה בשמה לאותו איבר המספק נתוני ראיה למודעות הרוחנית והן לאפשרויות ההיחלצות מממד החומר לממדים הרוחניים מעצם היותה 70 בגימטריה.
כאשר "נפל" האדם ממרומי רוחניותו לאחר אותה אכילה של פרי עץ הדעת טוב ורע, הוא איבד את לבוש ה*א*ור והעלה על עצמו את לבוש ה*ע*ור, כלומר התאים את עצמו לחיים בעולם הפיזי. יחד עם זאת ה-ע' מאפשרת כאמור את העליה בספירלה הרוחנית מאחר והיא 7 פעמים 10, כלומר אפשרות עליה בכל הספירות כולן. ואין להתפלא על כך. העקרב הרי "מכיל" בתוכו את שילוב האותיות ע"ב שהם 72 בגימוטריה וזה מספר שמותיו האלוהים. הנה מופיע שוב ה- 7 שהוא אותה עליה ספירלית ביחד עם 2 המייצג את עולם הנפרדות ואם מחברים 7 ו-2 מקבלים 9 שזה סוף תהליך ושיבה חזרה אל המקום ממנו באנו כולנו אבל בנקודה ספירלית גבוהה יותר. כדי לבסס עוד יותר את השייכות הארצית של העקרב, יש בו את האות ק' שמייצגת את "צינור ההזנה" של הספירות האפלות, אותו עולם אפל הנמצא מול עולם האור. צינור זה אמור לפקח על כמות, טיב ותוכן אותו מזון המסופק לשם ואם כי איבדנו במרבית המקרים את הידע הדרוש לאספקה נכונה לאותן ספירות אפלות, יתכן – כך לפחות אני מקווה – נוכל יום אחד לפקח פיקוח אמיתי ונכון על מה שמועבר.
צירוף האותיות ר' + ב', כלומר "רב" הוא בעל משמעות כפולה.מצד אחד יכול להיות רם ונישא, רב עוצמה, רב חוכמה.
מצד שני יכול להיות מלשון ריב ומדון. ואם מישהו שואל את השאלה המתבקשת מאליה בקשר להתייחסות למהכנים בקודש, הרבנים, הרי שזה מתייחס אליהם בדיוק בשתי הקטגוריות האלה ולא אוסיף על כך דבר מעבר לזה אך המבין יבין.
זה אכן גם טבעו של בן מזל עקרב: ברצותו יהיה רב נפלאות, ברצותו יהיה איש ריב ומדון. וכל מי שהוא בן המזל יודע בדיוק על מה אני מדבר. הכוכבים השולטים במזל הם מארס, האדום (אדום = אדם + ו' החיבור - עוד קישור למצבנו ככלואים על האדמה), אל המלחמה וגם פלוטו, הלבן, נושא החוכמה. הנה שוב מתן האפשרות לבחירה בין אדום ללבן, בין מלחמה למחשבה, בין ארציות לבין רוחניות והמצב מסתבך עוד יותר אם נזכור שמארס אל המלחמה היה (ואולי עודנו) נשוי לוונוס אלת האהבה. עוד הוכחה לכאורה לעובדת היותו של העקרב מסוכסך כל כך עם עצמו... לא לחינם מסופר הסיפור על כך שאם ישימו עקרב בתוך מעגל של אש, הוא יקיש את עצמו ויתאבד. זו כמובן אגדה אך ככל אגדה גם בה יש גרעין של אמת. נדבך נוסף לסכסוך הפנימי הקיים בעקרב הוא עובדת היותו משתייך כאחד ממזלות המים. אין חיה "אדמתית" יותר מעקרב מאחר והוא חי במקומות חמים וצחיחים.
צירוף האותיות ק' + ר', כלומר "קר", יכול להיות ניגודי בדיוק כמו רב. קור רוח למשל היא תכונה נאותה וחיובית.
"קור כלבים" הוא מצב פיזי בלתי נסבל בלתי נאות.
קור של הלב זו תכונת אופי בלתי נסבלת. כאשר חושבים על גיהנום, חושבים בדרך כלל על אש בוערת, על זפת רותחת ועוד כל מיני דימויים הקשורים בחום. אבל יש גם גיהנום אחר – גיהנום של קרח ושל קור. אם הייתי מאמין בקיומו של גיהנום, הייתי נוטה להאמין דווקא בגיהנום הקר ולא בחם. בעיניי "גיהנום" אמיתי (אינני מאמין בקיום הגיהנום וגן העדן כפי שהם מתוארים בספרים ובדתות) הוא הסתכלות עצמית במראה וראיית העצמי בדיוק נמרץ וללא כחל ושרק. זה מצב של קיפאון נורא, של ראיית האמת הצוננת, של ה'קר' האמיתי שבעקרב.
מזלו של העקרב שה'קר' שבו, עטוף בע"ב שמות האלוהים וזה המאפשר לו עליה לדרגות של עקרב/אריה ו-עקרב/נשר ממצבו הטבעי של עקרב/נחש. אלה אפשרויות הזינוק מהמעמקים הבלתי נחקרים אל המרומים הבלתי נתפשים. יכולות אלה קיימות כמובן בכל המזלות כולן אבל הן מודגשות במיוחד אצל בני העקרבים.
לצערי הזינוק מהמרומים אל המעמקים רווח יותר. זה בא לידי ביטוי במיוחד בתכונות ההרס העצמי הקיימות בבני המזל הזה ואחד התפקידים שלנו, בני מזל עקרב, היא להגיע לשליטה על היצר הנורא הזה ולהפכו ליצר של בניה, של התפתחות, של עליה מעלה מעלה.
בדבר ודאי אחד מצטיינים בני המזל וזה בהחלט ייחודי להם – "אין רגע דל" בחייהם. אפילו לא אחד.
צירוף האותיות ע' + ר' + ב' כלומר "ערב" מכיל בתוכו גם כן אפשרויות התייחסות רבות.
ערב הוא זמן. מעין שלב ביניים בין היום לבין הלילה, מצב של חשבון נפש, מה עשיתי במשך היום, מה אעשה במשך הלילה, זמן של סיום וזמן של התחלה ואין טוב מזה להבהרה שאכן כל סוף הוא התחלה של שלב חדש וכל התחלה היא סיום של שלב קיים.
בדיוק כמו חיים ומוות.
יוצא מכך ש"ערב" הוא למעשה זמן גסיסה מצד אחד או הריון מצד שני.
אם נחלק את הצירוף הזה לשני מרכיבים" ער + ב', הרי ש"ער" משמעו להיות מודע, להיות ער למתרחש, ההיפך מ"ישן", יכולת להגיע למצב הכרתי של ניתוח מערכות ויכולות.
ב' היא בית. היא מקום המשכן של אותה ערנות. ב' היא גם האות המייצגת את הבריאה, את הבית הפיזי של הרוחניות או במילים אחרות, את היכולת של הרוחניות לבוא לידי ביטוי, להתפתח, להתפרש ואת זה היא יכולה לעשות רק בממד הפיזי, רק במקום משכנו של האדם, רק בידי האדם שזה למעשה תפקידו.
עֵרב (ע' עם פתח) לעומת זאת מעידה על שני דברים נוספים:
מצד אחד נהנתנות – "האוכל היה ערב לחיכו" למשל. מצד שני מלשון ערבות, להיות אחראי על מישהו או על משהו אחר.
לכאורה אין קשר בין אלה לאלה אבל למעשה יש קשר הדוק מאחר וחשבון הנפש אותו עושים עם רדת הערב, יכול להיות ערב לחיך או לא, יכול להיות מתן ערבות למה שיהיה ביום המחר או למה שעשינו ביום הקודם.
צירוף האותיות ק' + ר' + ב' כלומר "קרב" גם הוא בעל שתי משמעויות מנוגדות.
מצד אחד מלשון מלחמה. מלחמה היא הנפרדות המרושעת בהתגלמותה, חוסר יכולתו של האדם להכיל את מה ששונה ממנו, את מה ואת מי שאינו חושב כמוהו, אינו נוהג כמוהו, אינו נראה כמוהו.
מלחמה היא מיצוי הרשע במלואו. היא יכולה להביא את האדם את תחתיות עולמות החושך.
מצד שני קרב הוא מלשון להתקרב, קירבה, כלומר ההיפך ממלחמה. כאשר אדם מתקרב אל רעהו זו עדות על נכונותו להכיר את האחר, לקבל אותו, לאהוב אותו כפי שהוא.
כאשר הופכים את סגר האותיות הזה מקבלים "בקר".
גם בקר הוא זמן מעבר. הפעם בין הלילה לבין היום.
אותם כללים החלים בערב חלים בבקר אם כי במגמה הפוכה – של התעוררות במרום של שינה, של פתיחה חדשה במקום סיכומים.
אבל לא רק זמן.
לבקר מישהו גם הוא בעל שני מובנים:
ביקור אצל משפחה או חברים מראה על מגמה חיובית של קבלת האחר, רצון וצורך להגיע לאחדות.
לבקר מישהו על דבריו מביע כמובן את ההיפך – זו התנשאות, שפיטה, חוסר יכולת לקבל את הזולת כפי שהוא אלא לנסות להכניסו לדפוסים המקובלים על המבקר, על פי טעמו ועל פי אורחות חייו.
הולדת כל מלחמה טמונה בביקורת.
כדאי מאד לזכור את זה.
ולסיום ארשה לעצמי לומר מספר מילים על המילה "מזל".
מזל היא מילה "מניאקית" במובן מסוים מאחר והיא מאפשרת לכאורה להתחמק מלקיחת אחריות אישית למעשי האדם. כלומר, היא מאפשרת לו לטעון כי "זה קרה כי לא היה לי מזל וזה קרה כי כן היה לי מזל".
משפט כזה נשמע לעיתים קרובות מידי, בדרך כלל בעקבות אירועים המשפיעים על חייו של האדם, עובדה המעידה על השתייכות המילה הזו לממלכת מילות האופל. מזל איננו תכונה טובה, לא כשהוא הוא לכאורה מתממש בחיי האדם ולא כשהוא אינו מתממש. כאשר אומר אדם: אני סומך על מזלי, הוא אומר למעשה "אין עלי אחריות כלל וכלל, כל מה שיקרה איננו תלוי בי, משך הפעולה איננו שייך לי, תוצאות הפעולה אינן שייכות לי. הכל נמצא במזל."
זו התנערות מוחלטת מהדבר האמיתי המאפשר התפתחות רוחנית – לקיחת אחריות אישית מוחלטת לכל מה שעושה האדם, לכל מה שהוא חושב, לכל מה שהוא מתכנן. המזל עבור האדם הוא דבר-מה חיצוני, זר, קר ומנוכר, אין בו חמלה אין בו מחשבה אין בו רצון. הדבר היחיד למעשה שיש בו הוא כפתור גדול ואדום שיד נעלמה לוחצת עליו או לא לוחצת עליו. ויחליט לכאורה כל אדם באשר לטיב הלחיצה, אם היא "טובה" בעבורו או לא. כל הדתות בעולם מנצלות את האמונה הזו המושרשת באדם על מנת לשעבד אותו. הייתי אפילו אומר שזו למעשה "המצאה דתית" כדי לברוא את ההשתעבדות הזו מלכתחילה. אין ולו דת אחת בעולם המאפשרת לאדם להגיע להחלטות ולבחיר חופשית על עצמו ועל דרכו. כולן דורשות את הוויתור על אלה ומתן סמכויות בלתי מוגבלות להן, להורות לאדם את "דרך חייו", את המצוות שעליו לקיים, את הלימודים שעליו ללמוד, אילו ספרים מותר לו לקרוא, עם מי להתרועע, עם מי לקיים יחסי מין ומתי, מה לאכול ומה לשתות וכך הלאה והלאה.
זו ויתור מוחלט של זכות הבחירה החופשית ונתינת הפיקוח על החיים בידי בני אדם זרים לו לחלוטין ויהיו אלה אפילו רב, כומר, קאדי, גורו, שאמאן או כל אחד אחר, הם עדיין אנשים זרים. נתינת החיים והבחירה החופשית בידי אחר מלווה לעיתים קרובות בתחושה של הסרת נטל והקלה עצומה. הלא הרבה יותר קל ופשוט לתת את האחריות על חיי למישהו אחר, הלא כן? עכשיו אם אטעה יהיה מישהו אחראי. אם אשגה, תוטל האחריות על מישהו אחר, אם אאבד את הדרך, תמיד יהיה מישהו אחר להאשים. לכאורה זו בהחלט הקלה. נטילת אחריות אישית היא הרי נטל כבד ומשא מעיק מאין כמותם. אך האם באמת? האם אנשים רוחניים יכולים להסיר מעל עצמם את עול לקיחת האחריות? אדם רוחני אמיתי לעולם לא יעשה זאת מאחר והוא יודע ומכיר את התוצאות. החיים למעשה הם כמו סופרמרקט. אדם הולך בין המדפים ולוקח לעצמו את מה שמוצא חן בעיניו, את מה שהוא רוצה ואת מה שהוא צריך. כל מדף מכיל בתוכו את הנצנצים שלו, את הפיתויים שלו, את הבטחות השכר שלו. כל מדף מכיל בתוכו (אבל את זה לא מספרים או מראים ללקוחות) גם את פתיתי האפר שלו, את האכזבות שלו, את ההפסדים שלו. עגלת החיים עמוסה בסוף מסע הקניות והאדם מגיע אל הקופאית והוא מתחיל להוריד אל הדלפק את כל המצרכים שרכש. המצרכים הולכים ונערמים, הקופה הרושמת משמיעה את קול תקתוקיה ברמה, סרט הנייר שעליו החשבון הולך ומתארך והאדם מביט בו ומחוויר - האם רכשתי כל כך הרבה? והוא מנסה להעלים אולי אי אילו מצרכים אך הקופאית יעילה עד מאד ויודעת לגלות היכן הונחו הדברים שהאדם חפץ להסתירם והם נוספים לערימה ההולכת ומתגבהת. בסוף התהליך עושה הקופה הרושמת את הסיכום והאדם חייב אז לשלוף את ארנקו ולשלם. כאן כבר אין מזל, אין התחמקויות, אין סטייה מהדרך. התשלום בוער בלוח האלקטרוני, נשמע בצלצולי הפעמונים, נראה אדום ובולט על הנייר ומוחש היטב בחדרי בטנו של האדם. ויכוחים לא יעזרו כאן. גם אשראי אין. התשלום הוא חד, חלק ומיידי.
האדם נמצא מול המראה. אותה מראה המספרת לו ללא כחל ושרק מי הוא, מה הוא, מה עשה, מה לא עשה, מה השיג, מה פספס, מה הם חלומותיו ומה אכזבותיו.
זה תשלום קשה, מעיק מאין כמוהו, מעטים יכולים לעמוד בו ודרושה תקופה ארוכה של החלמה עד שמתאפשר מחזור חדש של חיים בגילגול אחר.
ואם יש גיהנום – הקופה היא הגיהנום. חשבון הנפש של האדם והתייצבותו אל מול האמת של עצמו היא ה"גיהנום" המר ביותר, היא החום והיא הקור, היא השריפה העצמית והיא הקפיאה, היא היכולת לצאת מתוך האפר ומתוך הקרח אל התפתחות חדשה, אל נתיב זוהר בחיים אחרים ובתקווה ששם, במהלך החיים החדשים, התהליכים והתפקידים שהנשמה המתגלגלת מחדש לקחה על עצמה, ייושמו טוב יותר וביעילות רבה יותר ובמיוחד בכוונות קרובות יותר לאמת האבסולוטית – זו הנקודה האחת והיחידה הנמצאת במרכז מעגל ההוויה.כל אחד מאיתנו סוחב על גבו דברים שאינם רצויים, שאינם ראויים, שאינם מתאימים. רכשנו אותם אולי ברגעים של חולשה, ברגעים של היסח הדעת, ברגעים של חוסר תשומת לב או אי-ידיעה. האדם הממוצע, הבלתי מודע, יטיל כמובן את האחריות לכל דבר שקורה לו על כל העולם ואשתו: הפרסומת אשמה, משה אשם, יוכבד פיתתה אותי, התקשורת, העיתונות, הסביבה הלוחצת, המודה החדשה, מה ש-IN ומה ש-OUT, אלהים אמר לי, השטן ציווה עלי.
על כולם מלבד עצמו.
"אני זך וטהור וצדיק. רק הם אשמים" אומר האדם.
האדם הרוחני, המודע, יאמר בדיוק את ההיפך:
"מעניין למה רציתי דווקא את זה. מה אני יכול ללמוד מכך. מדוע בחרתי בכך? מדוע לא בדבר אחר?
הנה נושא למחשבה ולהסקת מסקנות. אתם מבינים את ההבדל? כאן שוב עולה עניין ההבדל בין הרצון לבין הצורך בקשר להשגה או לאי השגה של רצונות ומאוויים כאלה או אחרים. רצון הוא מילוי חלל הנוצר על ידי האגו. צורך הוא מילוי חלל הנוצר על ידי הנשמה. מילוי חלל הנוצר על ידי האגו איננו מוביל בהכרח למילוי אותו חלל. לעיתים קרובות החלל מתחדש, מתחזק, מעמיק והרצון למלאו מתחזק ומעמיק בהתאם. לעיתים תהליך כזה של חלל ומילויו יוצא מכלל שליטה ואז אנו מכנים זאת התמכרות. כאשר אנו באים למלא חלל הנוצר על ידי הנשמה ונקרא צורך, לא נוצר חלל אחר במקום המילוי אלא לידו. מילוי צורך איננו מוביל להתמכרות. איחוד בין רצון לצורך, כלומר כאשר הרצון הופך לצורך, מוביל להגשמה. אין בזה דבר וחצי דבר עם מזל.
כאשר "נפל" האדם ממרומי רוחניותו לאחר אותה אכילה של פרי עץ הדעת טוב ורע, הוא איבד את לבוש ה*א*ור והעלה על עצמו את לבוש ה*ע*ור, כלומר התאים את עצמו לחיים בעולם הפיזי. יחד עם זאת ה-ע' מאפשרת כאמור את העליה בספירלה הרוחנית מאחר והיא 7 פעמים 10, כלומר אפשרות עליה בכל הספירות כולן. ואין להתפלא על כך. העקרב הרי "מכיל" בתוכו את שילוב האותיות ע"ב שהם 72 בגימוטריה וזה מספר שמותיו האלוהים. הנה מופיע שוב ה- 7 שהוא אותה עליה ספירלית ביחד עם 2 המייצג את עולם הנפרדות ואם מחברים 7 ו-2 מקבלים 9 שזה סוף תהליך ושיבה חזרה אל המקום ממנו באנו כולנו אבל בנקודה ספירלית גבוהה יותר. כדי לבסס עוד יותר את השייכות הארצית של העקרב, יש בו את האות ק' שמייצגת את "צינור ההזנה" של הספירות האפלות, אותו עולם אפל הנמצא מול עולם האור. צינור זה אמור לפקח על כמות, טיב ותוכן אותו מזון המסופק לשם ואם כי איבדנו במרבית המקרים את הידע הדרוש לאספקה נכונה לאותן ספירות אפלות, יתכן – כך לפחות אני מקווה – נוכל יום אחד לפקח פיקוח אמיתי ונכון על מה שמועבר.
צירוף האותיות ר' + ב', כלומר "רב" הוא בעל משמעות כפולה.מצד אחד יכול להיות רם ונישא, רב עוצמה, רב חוכמה.
מצד שני יכול להיות מלשון ריב ומדון. ואם מישהו שואל את השאלה המתבקשת מאליה בקשר להתייחסות למהכנים בקודש, הרבנים, הרי שזה מתייחס אליהם בדיוק בשתי הקטגוריות האלה ולא אוסיף על כך דבר מעבר לזה אך המבין יבין.
זה אכן גם טבעו של בן מזל עקרב: ברצותו יהיה רב נפלאות, ברצותו יהיה איש ריב ומדון. וכל מי שהוא בן המזל יודע בדיוק על מה אני מדבר. הכוכבים השולטים במזל הם מארס, האדום (אדום = אדם + ו' החיבור - עוד קישור למצבנו ככלואים על האדמה), אל המלחמה וגם פלוטו, הלבן, נושא החוכמה. הנה שוב מתן האפשרות לבחירה בין אדום ללבן, בין מלחמה למחשבה, בין ארציות לבין רוחניות והמצב מסתבך עוד יותר אם נזכור שמארס אל המלחמה היה (ואולי עודנו) נשוי לוונוס אלת האהבה. עוד הוכחה לכאורה לעובדת היותו של העקרב מסוכסך כל כך עם עצמו... לא לחינם מסופר הסיפור על כך שאם ישימו עקרב בתוך מעגל של אש, הוא יקיש את עצמו ויתאבד. זו כמובן אגדה אך ככל אגדה גם בה יש גרעין של אמת. נדבך נוסף לסכסוך הפנימי הקיים בעקרב הוא עובדת היותו משתייך כאחד ממזלות המים. אין חיה "אדמתית" יותר מעקרב מאחר והוא חי במקומות חמים וצחיחים.
צירוף האותיות ק' + ר', כלומר "קר", יכול להיות ניגודי בדיוק כמו רב. קור רוח למשל היא תכונה נאותה וחיובית.
"קור כלבים" הוא מצב פיזי בלתי נסבל בלתי נאות.
קור של הלב זו תכונת אופי בלתי נסבלת. כאשר חושבים על גיהנום, חושבים בדרך כלל על אש בוערת, על זפת רותחת ועוד כל מיני דימויים הקשורים בחום. אבל יש גם גיהנום אחר – גיהנום של קרח ושל קור. אם הייתי מאמין בקיומו של גיהנום, הייתי נוטה להאמין דווקא בגיהנום הקר ולא בחם. בעיניי "גיהנום" אמיתי (אינני מאמין בקיום הגיהנום וגן העדן כפי שהם מתוארים בספרים ובדתות) הוא הסתכלות עצמית במראה וראיית העצמי בדיוק נמרץ וללא כחל ושרק. זה מצב של קיפאון נורא, של ראיית האמת הצוננת, של ה'קר' האמיתי שבעקרב.
מזלו של העקרב שה'קר' שבו, עטוף בע"ב שמות האלוהים וזה המאפשר לו עליה לדרגות של עקרב/אריה ו-עקרב/נשר ממצבו הטבעי של עקרב/נחש. אלה אפשרויות הזינוק מהמעמקים הבלתי נחקרים אל המרומים הבלתי נתפשים. יכולות אלה קיימות כמובן בכל המזלות כולן אבל הן מודגשות במיוחד אצל בני העקרבים.
לצערי הזינוק מהמרומים אל המעמקים רווח יותר. זה בא לידי ביטוי במיוחד בתכונות ההרס העצמי הקיימות בבני המזל הזה ואחד התפקידים שלנו, בני מזל עקרב, היא להגיע לשליטה על היצר הנורא הזה ולהפכו ליצר של בניה, של התפתחות, של עליה מעלה מעלה.
בדבר ודאי אחד מצטיינים בני המזל וזה בהחלט ייחודי להם – "אין רגע דל" בחייהם. אפילו לא אחד.
צירוף האותיות ע' + ר' + ב' כלומר "ערב" מכיל בתוכו גם כן אפשרויות התייחסות רבות.
ערב הוא זמן. מעין שלב ביניים בין היום לבין הלילה, מצב של חשבון נפש, מה עשיתי במשך היום, מה אעשה במשך הלילה, זמן של סיום וזמן של התחלה ואין טוב מזה להבהרה שאכן כל סוף הוא התחלה של שלב חדש וכל התחלה היא סיום של שלב קיים.
בדיוק כמו חיים ומוות.
יוצא מכך ש"ערב" הוא למעשה זמן גסיסה מצד אחד או הריון מצד שני.
אם נחלק את הצירוף הזה לשני מרכיבים" ער + ב', הרי ש"ער" משמעו להיות מודע, להיות ער למתרחש, ההיפך מ"ישן", יכולת להגיע למצב הכרתי של ניתוח מערכות ויכולות.
ב' היא בית. היא מקום המשכן של אותה ערנות. ב' היא גם האות המייצגת את הבריאה, את הבית הפיזי של הרוחניות או במילים אחרות, את היכולת של הרוחניות לבוא לידי ביטוי, להתפתח, להתפרש ואת זה היא יכולה לעשות רק בממד הפיזי, רק במקום משכנו של האדם, רק בידי האדם שזה למעשה תפקידו.
עֵרב (ע' עם פתח) לעומת זאת מעידה על שני דברים נוספים:
מצד אחד נהנתנות – "האוכל היה ערב לחיכו" למשל. מצד שני מלשון ערבות, להיות אחראי על מישהו או על משהו אחר.
לכאורה אין קשר בין אלה לאלה אבל למעשה יש קשר הדוק מאחר וחשבון הנפש אותו עושים עם רדת הערב, יכול להיות ערב לחיך או לא, יכול להיות מתן ערבות למה שיהיה ביום המחר או למה שעשינו ביום הקודם.
צירוף האותיות ק' + ר' + ב' כלומר "קרב" גם הוא בעל שתי משמעויות מנוגדות.
מצד אחד מלשון מלחמה. מלחמה היא הנפרדות המרושעת בהתגלמותה, חוסר יכולתו של האדם להכיל את מה ששונה ממנו, את מה ואת מי שאינו חושב כמוהו, אינו נוהג כמוהו, אינו נראה כמוהו.
מלחמה היא מיצוי הרשע במלואו. היא יכולה להביא את האדם את תחתיות עולמות החושך.
מצד שני קרב הוא מלשון להתקרב, קירבה, כלומר ההיפך ממלחמה. כאשר אדם מתקרב אל רעהו זו עדות על נכונותו להכיר את האחר, לקבל אותו, לאהוב אותו כפי שהוא.
כאשר הופכים את סגר האותיות הזה מקבלים "בקר".
גם בקר הוא זמן מעבר. הפעם בין הלילה לבין היום.
אותם כללים החלים בערב חלים בבקר אם כי במגמה הפוכה – של התעוררות במרום של שינה, של פתיחה חדשה במקום סיכומים.
אבל לא רק זמן.
לבקר מישהו גם הוא בעל שני מובנים:
ביקור אצל משפחה או חברים מראה על מגמה חיובית של קבלת האחר, רצון וצורך להגיע לאחדות.
לבקר מישהו על דבריו מביע כמובן את ההיפך – זו התנשאות, שפיטה, חוסר יכולת לקבל את הזולת כפי שהוא אלא לנסות להכניסו לדפוסים המקובלים על המבקר, על פי טעמו ועל פי אורחות חייו.
הולדת כל מלחמה טמונה בביקורת.
כדאי מאד לזכור את זה.
ולסיום ארשה לעצמי לומר מספר מילים על המילה "מזל".
מזל היא מילה "מניאקית" במובן מסוים מאחר והיא מאפשרת לכאורה להתחמק מלקיחת אחריות אישית למעשי האדם. כלומר, היא מאפשרת לו לטעון כי "זה קרה כי לא היה לי מזל וזה קרה כי כן היה לי מזל".
משפט כזה נשמע לעיתים קרובות מידי, בדרך כלל בעקבות אירועים המשפיעים על חייו של האדם, עובדה המעידה על השתייכות המילה הזו לממלכת מילות האופל. מזל איננו תכונה טובה, לא כשהוא הוא לכאורה מתממש בחיי האדם ולא כשהוא אינו מתממש. כאשר אומר אדם: אני סומך על מזלי, הוא אומר למעשה "אין עלי אחריות כלל וכלל, כל מה שיקרה איננו תלוי בי, משך הפעולה איננו שייך לי, תוצאות הפעולה אינן שייכות לי. הכל נמצא במזל."
זו התנערות מוחלטת מהדבר האמיתי המאפשר התפתחות רוחנית – לקיחת אחריות אישית מוחלטת לכל מה שעושה האדם, לכל מה שהוא חושב, לכל מה שהוא מתכנן. המזל עבור האדם הוא דבר-מה חיצוני, זר, קר ומנוכר, אין בו חמלה אין בו מחשבה אין בו רצון. הדבר היחיד למעשה שיש בו הוא כפתור גדול ואדום שיד נעלמה לוחצת עליו או לא לוחצת עליו. ויחליט לכאורה כל אדם באשר לטיב הלחיצה, אם היא "טובה" בעבורו או לא. כל הדתות בעולם מנצלות את האמונה הזו המושרשת באדם על מנת לשעבד אותו. הייתי אפילו אומר שזו למעשה "המצאה דתית" כדי לברוא את ההשתעבדות הזו מלכתחילה. אין ולו דת אחת בעולם המאפשרת לאדם להגיע להחלטות ולבחיר חופשית על עצמו ועל דרכו. כולן דורשות את הוויתור על אלה ומתן סמכויות בלתי מוגבלות להן, להורות לאדם את "דרך חייו", את המצוות שעליו לקיים, את הלימודים שעליו ללמוד, אילו ספרים מותר לו לקרוא, עם מי להתרועע, עם מי לקיים יחסי מין ומתי, מה לאכול ומה לשתות וכך הלאה והלאה.
זו ויתור מוחלט של זכות הבחירה החופשית ונתינת הפיקוח על החיים בידי בני אדם זרים לו לחלוטין ויהיו אלה אפילו רב, כומר, קאדי, גורו, שאמאן או כל אחד אחר, הם עדיין אנשים זרים. נתינת החיים והבחירה החופשית בידי אחר מלווה לעיתים קרובות בתחושה של הסרת נטל והקלה עצומה. הלא הרבה יותר קל ופשוט לתת את האחריות על חיי למישהו אחר, הלא כן? עכשיו אם אטעה יהיה מישהו אחראי. אם אשגה, תוטל האחריות על מישהו אחר, אם אאבד את הדרך, תמיד יהיה מישהו אחר להאשים. לכאורה זו בהחלט הקלה. נטילת אחריות אישית היא הרי נטל כבד ומשא מעיק מאין כמותם. אך האם באמת? האם אנשים רוחניים יכולים להסיר מעל עצמם את עול לקיחת האחריות? אדם רוחני אמיתי לעולם לא יעשה זאת מאחר והוא יודע ומכיר את התוצאות. החיים למעשה הם כמו סופרמרקט. אדם הולך בין המדפים ולוקח לעצמו את מה שמוצא חן בעיניו, את מה שהוא רוצה ואת מה שהוא צריך. כל מדף מכיל בתוכו את הנצנצים שלו, את הפיתויים שלו, את הבטחות השכר שלו. כל מדף מכיל בתוכו (אבל את זה לא מספרים או מראים ללקוחות) גם את פתיתי האפר שלו, את האכזבות שלו, את ההפסדים שלו. עגלת החיים עמוסה בסוף מסע הקניות והאדם מגיע אל הקופאית והוא מתחיל להוריד אל הדלפק את כל המצרכים שרכש. המצרכים הולכים ונערמים, הקופה הרושמת משמיעה את קול תקתוקיה ברמה, סרט הנייר שעליו החשבון הולך ומתארך והאדם מביט בו ומחוויר - האם רכשתי כל כך הרבה? והוא מנסה להעלים אולי אי אילו מצרכים אך הקופאית יעילה עד מאד ויודעת לגלות היכן הונחו הדברים שהאדם חפץ להסתירם והם נוספים לערימה ההולכת ומתגבהת. בסוף התהליך עושה הקופה הרושמת את הסיכום והאדם חייב אז לשלוף את ארנקו ולשלם. כאן כבר אין מזל, אין התחמקויות, אין סטייה מהדרך. התשלום בוער בלוח האלקטרוני, נשמע בצלצולי הפעמונים, נראה אדום ובולט על הנייר ומוחש היטב בחדרי בטנו של האדם. ויכוחים לא יעזרו כאן. גם אשראי אין. התשלום הוא חד, חלק ומיידי.
האדם נמצא מול המראה. אותה מראה המספרת לו ללא כחל ושרק מי הוא, מה הוא, מה עשה, מה לא עשה, מה השיג, מה פספס, מה הם חלומותיו ומה אכזבותיו.
זה תשלום קשה, מעיק מאין כמוהו, מעטים יכולים לעמוד בו ודרושה תקופה ארוכה של החלמה עד שמתאפשר מחזור חדש של חיים בגילגול אחר.
ואם יש גיהנום – הקופה היא הגיהנום. חשבון הנפש של האדם והתייצבותו אל מול האמת של עצמו היא ה"גיהנום" המר ביותר, היא החום והיא הקור, היא השריפה העצמית והיא הקפיאה, היא היכולת לצאת מתוך האפר ומתוך הקרח אל התפתחות חדשה, אל נתיב זוהר בחיים אחרים ובתקווה ששם, במהלך החיים החדשים, התהליכים והתפקידים שהנשמה המתגלגלת מחדש לקחה על עצמה, ייושמו טוב יותר וביעילות רבה יותר ובמיוחד בכוונות קרובות יותר לאמת האבסולוטית – זו הנקודה האחת והיחידה הנמצאת במרכז מעגל ההוויה.כל אחד מאיתנו סוחב על גבו דברים שאינם רצויים, שאינם ראויים, שאינם מתאימים. רכשנו אותם אולי ברגעים של חולשה, ברגעים של היסח הדעת, ברגעים של חוסר תשומת לב או אי-ידיעה. האדם הממוצע, הבלתי מודע, יטיל כמובן את האחריות לכל דבר שקורה לו על כל העולם ואשתו: הפרסומת אשמה, משה אשם, יוכבד פיתתה אותי, התקשורת, העיתונות, הסביבה הלוחצת, המודה החדשה, מה ש-IN ומה ש-OUT, אלהים אמר לי, השטן ציווה עלי.
על כולם מלבד עצמו.
"אני זך וטהור וצדיק. רק הם אשמים" אומר האדם.
האדם הרוחני, המודע, יאמר בדיוק את ההיפך:
"מעניין למה רציתי דווקא את זה. מה אני יכול ללמוד מכך. מדוע בחרתי בכך? מדוע לא בדבר אחר?
הנה נושא למחשבה ולהסקת מסקנות. אתם מבינים את ההבדל? כאן שוב עולה עניין ההבדל בין הרצון לבין הצורך בקשר להשגה או לאי השגה של רצונות ומאוויים כאלה או אחרים. רצון הוא מילוי חלל הנוצר על ידי האגו. צורך הוא מילוי חלל הנוצר על ידי הנשמה. מילוי חלל הנוצר על ידי האגו איננו מוביל בהכרח למילוי אותו חלל. לעיתים קרובות החלל מתחדש, מתחזק, מעמיק והרצון למלאו מתחזק ומעמיק בהתאם. לעיתים תהליך כזה של חלל ומילויו יוצא מכלל שליטה ואז אנו מכנים זאת התמכרות. כאשר אנו באים למלא חלל הנוצר על ידי הנשמה ונקרא צורך, לא נוצר חלל אחר במקום המילוי אלא לידו. מילוי צורך איננו מוביל להתמכרות. איחוד בין רצון לצורך, כלומר כאשר הרצון הופך לצורך, מוביל להגשמה. אין בזה דבר וחצי דבר עם מזל.
הרשו לי לאחל לכולכם ידיעה, אחריות, נתינה אמיתית, קבלה אמיתית, אור, אושר, אהבה, יחד, הגשמה וחיים נפלאים.
